<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א — בית הנשים שער השני</h1>
<h2>דף ג:</h2>
מתייחד אדם עם אשתו נדה ואין אחר צריך לשמרה שבעלה נאמן עליה דכיון שיש היתר לאיסורה אין יצרו תוקפו וכדאיתא בסוטה פרק קמא גמרא ר' יהודה אומר בעלה נאמן עליה (ז' ע"א). פעמים יש שאין הבעל נאמן עליה אלא הוא ישן לבדו והיא ישנה בבית אחר, ובזמן שהן ישנים בבית אחד צריך הוא לישן בין האנשים לצד אחד והיא ישנה בין הנשים לצד אחר, והן שתים. האחת כלה שפרסה נדה קודם שבא עליה, דתניא בריש פרק קמא דכתובות (ג' ע"ב) הרי שהיתה פתו אפויה וטבחו טבוח ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים, וכן מי שפירסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים. ואמרינן התם דרש רב יוסף בריה דרבא משמיה דרבא לא שאנו אלא שלא בעל אבל בעל אשתו ישנה עמו, וברייתא הכי קאמר וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא בעל הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים דכל שהיא כלה ולא בעל חביבא עליה טובא ויצרו תוקפו, אבל לאחר שבעל יצרו שבור ואין חוששין לו.
<h2>דף סא.</h2>
תניא באבות דר' נתן (רפ"ב) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים, כלומר דברי הרגל, תלמוד לומר לא תקרב, יכול תישן עמו בבגדיה על המטה תלמוד לומר לא תקרב. מעשה באדם אחד שקרא הרבה ושנה הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה ומת בחצי ימיו והיתה אשתו נוטלת תפליו ומחזרת בהן על בתי כנסיות ובתי מדרשות נזדמן לה אליהו זכור לטוב אמר לה בתי אותן שלשה ימים הראשונים, כלומר ימי זיבה, מהו אצליך אמרה לו לא נגע בי אפילו באצבע קטנה, כל אותן ימים האחרונים, כלומר ימי הספירה, מהו אצליך אמרה לו אכלתי עמו וישנתי עמו בבגדי על המטה ובשרו לא נגע בבשרי, אמר לה ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב שום קריבה בעולם. ואיתא נמי במסכת שבת פרק קמא (י"ג ע"א). כתב ה"ר אברהם ז"ל (בשער הפרישה בסופו) מדברי רבנו האי גאון ז"ל שאסור לישן על מטתה אפילו אינה עמו במטה משום הרגל עבירה, ונראין הדברים קל וחומר שאפילו להציע מטתו בפניו אסור משום הרגל עבירה לישכב על מטתה ממש שיש הרגל יותר לא כל שכן. וכן אסרו לאכול עמה על השלחן ואין צריך לומר בקערה אחת, וראיה לדבר דתנן (שבת י"א ע"א) לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה, והתם על שולחן אחד קאמר מפני שהשוו אותן בגמרא (שם י"ג ע"א) עם עלית עוף וגבינה על שולחן אחד כדאיתא בריש פרק כל הבשר (חולין ק"ד ע"ב). ומיהו בהפרשת מפה בינו לבינה סגי וכן נהגו בבשר וגבינה. גרסינן בכתובות פרק אף על פי (ס"א ע"א) אמר רב יצחק בר' חנינא אמר רב הונא כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס ומהצעת המטה והרחצת ידיו פניו ורגליו. מזיגת הכוס לפי שהוא הרגל עבירה, ואם שינתה בו להיכר מותר, וכמו שאמרו שם דביתהו דשמואל מחלפא ליה בידא דשמאלא, ולא להושיטו לו מיד שמאלה לידו קאמר שזו אפילו בכלים דעלמא אסור אלא שהיתה מוזגת ומנחת לו על השלחן ביד שמאל להיכירא בעלמא. דביתהו דאביי מנחא ליה אפומא דכובא דביתהו דרבא אבי סדיא דביתהו דרב פפא אשרשיפא. כתב הרב ר"א ז"ל (שם) מדברי רב אחא ז"ל דנדה אסירא למישתי מכסא דגברא, וכתב הוא ז"ל לא ידענא מאי טעמא, ואם איתא להא מילתא בכהאי גוונא בלחוד הוא דאיתא דקא מייחד לה כסא וקא משדר ניהלה משום דקא יהיב דעתיה עילוה, והכין תניא במסכת כלה המשגר כוס של ברכה לאשה שלא מדעת בעלה חייב מיתה מפני שדעתו רבה עליה ד"א מפני שיצרו רבה עליו, ונדה לבעלה נמי להא דמיא. ומסתברא דלא שנא כוס של ברכה ולא שנא כוס אחר היכא דקא מייחד ליה ומשדר ניהלה אסור דהא קא מעייל דעתיה עילוה. מיהו היכא דקא שתו מההוא כסא ושתיה איהי נמי בתרייהו לית לן בה ע"כ. הצעת המטה לא אמרן אלא בפניו אבל שלא בפניו לית לן בה (כתובות שם) ואעפ"י שהוא יודע שהיא מציעתו אין בכך הרגל כל כך אלא כשהיא מצעת והוא רואה. וכתב רבינו חננאל ז"ל (הובא בראב"ד שם) דהני מילי בימי ליבונייהו אבל בימי נדתן אסור, פירוש ימי ליבון ימי הספירה שהיא לובשת לבנים לספירת שבעה. ולא שיהא הפרש בין ימי הספירה לימים שהיא רואה בהן ממש דהא כתיב והדוה בנדתה דמיניה דרשינן (שבת ס"ד ע"ב) בנדתה תהא עד שתבא במים, אלא מאחר שהחמירו בנות ישראל לישב שבעה נקיים ואפילו ראו דם טיפה כחרדל, ויש מהן רואות בימי זיבה ומן הדין בשומרת יום כנגד יום די לה וטובלת למחר ומותרת לבעלה, ויש גם כן מי שרואה בימי נדתה ומדאורייתא טובלת ליל שמיני וטהורה, והילכך הני שומרת יום שטבלה למחר וכן נדה שטבלה בליל שמיני לראייתה כיון שהן טהורות דבר תורה הקלו בהן לדברים אלו אעפ"י שהן צריכות לישב שבעה נקיים מדבריהם או מחומר שהחמירו על עצמן, וזהו קולו של אותו תלמיד שהיה ישן עמה בימי ליבונה הוא בבגדו והיא בבגדה, ואעפ"י שאמר לה אליהו מן הכתוב שנאמר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב שום קריבה בעולם, הכי קאמר לה כיון שאסרה תורה כל קריבה כתשמיש בנדה דאורייתא אף במה שהחמירו בנות ישראל קריבה כתשמיש, אלא שבהצעת המטה בלבד שהוא צורך לו ואין בו הרגל כל כך התירו בימי ליבון אע"פ שבימי נדה ממש אסור. כך נראה לי לישב לפי פירושו של ר"ח ז"ל. ומיהו כל שאר הגאונים ז"ל לא חלקו בדבר זה. והרב ר"א ז"ל כתב שהדעת נותנת שאין לחלק שאם כן אדרבה נפיק מיניה חורבא דחומרא דאתי מינה קולא היא כיון דקא חזו דמקילינן טפי בימי ליבון מימי נדה, ולפיכך אין ראוי לעשות כן. הרחצת פניו ידיו ורגליו, אפילו הוא רוחץ והיא מוצקת, שאילו לרחוץ היא בידיה אפילו בלא רחיצה אסור דהא איכא קירוב בשר ואסור ליגע בה אפילו באצבע קטנה. ורחיצה זו אפילו בצונן קאמר. תניא בנדרים בפרק שני (כ' ע"א) אל תרבה שיחה עם האשה שסופך בא לידי ניאוף רבי אחי בר יאשיה אומר כל הצופה בנשים סוף בא לידי עבירה וכל המסתכל בעקיבה של אשה הויאן לו בנים שאינן מהוגנין אמר רב יוסף ובאשתו נדה. ומן העקב נלמוד לכל מקום מכוסה שבה שמא יבא לידי הרגל.
<h2>דף עב.</h2>
אעפ"י שאנו חוששין לוסתות נאמנת היא לומר לא ראיתי ואפילו קבוע לה זמן לראייתה, שאפילו בזמן שראתה נאמנת לומר טהרתי שהתורה האמינתה שנאמר וספרה לה לעצמה (כתובות ע"ב ע"א) וכל שכן שנאמנת בוסת.
ואלא מיהו כל הני מילי דאמרן כשהניח את אשתו בחזקת טהרה, אבל מי שהניח את אשתו בחזקת טומאה כגון שפרסה נדה או שילדה בין ששהה עמה בעיר בין שהלך לו למקום אחר אעפ"י שנשתהא כשיעור ימים שהיא רגילה לראות וכשיעור ימי הספירה לעולם היא בטומאתה עד שתאמר לו טהורה אני, לפי שטומאתה ודאי וטהרתה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי, וכדתניא (י"ב ע"א) חמרין ופועלין הבאין מן הדרך והבאין מבית האבל ומבית המשתה נשיהן להן בחזקת טהרה ובאין ושוהין עמהן בין עירות בין ישנות במה דברים אמורים בשהניחה בחזקת טהרה אבל הניחה בחזקת טומאה הרי היא בטומאתה עד שתאמר לו טהורה אני. אמרה טהורה אני מותרת שהתורה האמינתה שנאמר וספרה לה לה לעצמה (כתובות ע"ב ע"א). ומיהו כשהאמינתה תורה הני מילי כשאמרה ספרתי וטבלתי, אבל הוחזקה נדה בשכנותיה ואמרה לו לא נטמאתי אינה נאמנת לפי שמשעה שהוחזקה נדה הרי היא כנדה ודאית ואינה נאמנת להכחיש את החזקה, ולא עוד אלא אפילו נתנה אמתלא לדבריה אינה נאמנת דכודאי נדה משוינן לה דאמר רב יהודה הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה (שם), ומדלקי עלה אלמא כודאי נדה משוינן לה. ותנן בפרק המדיר (שם) ומשמשתו נדה, ואקשינן אי דידע ניפרוש אי דלא ידע נסמוך עלה, ואוקימנא כדרב יהודה דאמר הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה, אלמא כל כי האי גוונא לא איבעי ליה למיסמך עילווה, וסתמא קאמר דאלמא אפילו באמתלא לא מהימנא דהא כודאי נדה משוינן לה. והיכי דמי הוחזקה כגון שלבשה בגדים שהיא רגילה ללבוש לעולם בימי נדתה. ואם תאמר והלא אינה מוחזקת נדה אלא על פיה שלבשה בגדי נדותה ומפני מה אינה נאמנת באמתלא, ומאי שנא מההיא דאמר רב בפרק האשה שנתאלמנה (שם כ"ב ע"א) אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. י"ל משום שהיא בושה או משום אונס מיקרי ואמרה טמאה אני, אבל לעשות מעשה כולי האי ללבוש בגדי נדה אינה לובשת ולפיכך כל שחזרה ואמרה לא נטמאתי הרי היא כמכחשת מה שאמרה ואינה נאמנת.
